חדשות

המחקר נערך ע"י שרה אוחיון, תלמידת דוקטורט במעבדתו של פרופ' יוני בלמקר, בבית הספר לזואולוגיה, הפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' ווייז ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. המחקר פורסם לאחרונה בכתב העת Nature Ecology & Evolution.

אוחיון מסבירה שכאשר שמורה ימית מגיעה לשיא תפקודה, הציפייה היא שהתאוששות האוכלוסיות הימיות בשמורה תוביל ל"זליגה" (spillover), תהליך שבו דגים וחסרי חוליות ימיים ינדדו אל מחוץ לגבולות השמורה בחיפוש אחר בתי גידול חדשים. בכך השמורות יכולות לתרום לא רק לשמירת הטבע הימי אלא גם לחידוש אוכלוסיות דגים מחוץ לשמורה שהתדלדלו כתוצאה מדיג יתר.

על מנת לקבל תשובה לשאלה מהו הדפוס המרחבי הדומיננטי של אוכלוסיות ימיות מתוך השמורות לשטחים הפתוחים לדיג שסביבן, החוקרים ערכו מחקר מטא-אנליזה שכלל נתונים מרחביים של אוכלוסיות ימיות מעשרות שמורות ימיות, הממוקמות באזורים שונים באוקיינוסים.  

"כשראיתי את תוצאות המודל המרחבי הבנתי מיד שאנחנו מסתכלים על דפוס של אפקט שוליים", מדגישה אוחיון. "אפקט שוליים הוא תופעה ידועה ונחקרת מאוד בשמורות טבע יבשתיות, אך באופן מפתיע היא טרם נחקרה באופן אמפירי בשמורות ימיות. מדובר בתופעה שנוצרת כאשר סביב השמורה ישנן הפרעות ולחצים אנושיים - דוגמת ציד/דיג, זיהום רעש או אור, אשר גורמים לירידה בגודל האוכלוסיות הטבעיות בתוך השמורה באזורים הסמוכים לגבול."

הנחיות מעשיות לשיפור התכנון והניהול של שמורות טבע ימיות

על מנת להבין את ההשלכות הגלובליות של המחקר השתמשו החוקרים במאגר הנתונים MPAtlas, שבו מתועדות מרבית השמורות הימיות בעולם. החוקרים מצאו כי 40% מכלל שמורות האל-געת בעולם (אסורות כליל בפעילות דיג) קטנות מ-1 קמ"ר, כלומר סביר להניח שהם חוות אפקט שוליים בכל שטחן. בסך הכל, 64% מכלל שמורות האל-געת בעולם קטנות מ-10 קמ"ר ועשוית לקיים רק כמחצית (45-56%) מגודל האוכלוסייה הצפוי בשטחן ללא אפקט שוליים. ממצאים אלה מצביעים כי יעילותן הגלובלית של שמורות האל-געת הימיות נמוכה באופן משמעותי ממה שהיה מקובל לחשוב עד כה.

חשוב להדגיש כי הדפוס של אפקט שוליים לא מבטל כליל את האפשרות לזליגת דגים, וסביר בהחלט שדייגים עדיין נהנים מדגים גדולים שיוצאים מהשמורות. ריכוז מאמץ דיג על גבולות השמורה הוא העדות לכך. יחד עם זאת אפקט השוליים מבהיר לנו שאוכלוסיות ימיות הסמוכות לגבול השמורה מתדלדלות בקצב מהיר מזה של התאוששות האוכלוסיות סביב השמורה.

מממצאי המחקר עולה בנוסף כי באותן שמורות ימיות שבהן יש אזורי חיץ סביבן (buffer zone), לא נרשמו דפוסים של אפקט שוליים, אלא על דפוס של זליגת דגים אל מחוץ לשמירה. בנוסף, בשמורות שבהן קיימת אכיפה איכותית, נצפה אפקט שוליים מצומצם יותר. "ממצאים אלה מעודדים, כיוון שמשמעותם היא שעל-ידי יישום אזורי חיץ, ניהול פעילות הדיג סביב השמורה והגברת האכיפה, אנו יכולים להגביר את היעילות של השמורות הימיות הקיימות, וקרוב לוודאי גם להגדיל את היתרונות שהן יכולות לספק דרך זליגת דגים", מוסיפה אוחיון. "בעת תכנון שמורות ימיות חדשות, מעבר להחלת אזורי חיץ מנוהלים, אנו ממליצים שאזור האל-געת המיועד להגנה יהיה בשטח של לפחות 10 קמ"ר ושצורת השמורה תהיה עגולה ככל האפשר. אמצעים אלה יצמצמו את אפקט השוליים בשמורות. ממצאי המחקר שלנו מספקים הנחיות מעשיות לשיפור התכנון והניהול של שמורות טבע ימיות, על מנת שנוכל לעשות עבודה טובה יותר בהגנה על האוקיינוסים שלנו".

המחקר נערך על ידי רותם יצחקי, בהנחייתה של ד''ר בל גבריאל פריד, ובשיתוף עם ד"ר אופיר לוי מבית הספר לעבודה סוציאלית ע''ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. המחקר פורסם בכתב העת Journal of Psychiatric and Mental Health Nursing. עורכי המחקר מסבירים כי על פי המקובל בספרות המקצועית, למעלה מ-70% מהלוקים בהפרעה שפונים לטיפול בגמילה, נופלים חזרה לצריכת אלכוהול לאחר תהליך שיקום, מה שהופך את תופעת ההתמכרות למאבק מתיש ובלתי נגמר.

המחקר התבצע באופן איכותני ובמסגרתו נערכו ראיונות עומק עם 12 נשים שנמצאות או שהיו בקשר זוגי עם גברים עם הפרעת שימוש באלכוהול, והן אותרו במרכזי גמילה שונים ברחבי הארץ שבהם טופלו בני זוגן. במסגרת ראיונות העומק, הנשים תיארו את חייהן כתנועה מתמדת שבין קרבה לריחוק מחווית החיים לצד בן זוג עם הפרעת שימוש באלכוהול. תנועה זו באה לידי ביטוי בשלושת הרעיונות המרכזיים שזוהו בראיונות שבוצעו: בין חוסר ידיעה לידיעה על הפרעת השימוש באלכוהול,  בין התנגדות רגשית לקבלה ובין אקטיביות לפסיביות.

"מכאן אין לאן לרדת"

כך למשל, אחת הנשים שיתפה את החוקרים באירוע הראשון שבו התפכחה והבינה כי בעלה מתמודד עם בעיית שתייה: "באותו לילה הוא שתה, צעק עליי.. ממש הרג אותי בצעקות. ואני לא עונה לו. והילדים רואים את זה... והוא כבר שותה, ובמקביל מאותו ערב התחילו גם חרדות, והרגשתי קשיים בתפקוד היומיומי.. הכול התהפך... התחיל לשתות לי מול הפנים... מכאן אין לאן לרדת. לא מבחינת הכמויות ולא מבחינת כל הרע שיש ביננו."

אשה אחרת סיפרה: "הייתי נופלת. האכזבות, לא הייתי ישנה בלילות... הייתי מרגישה בגידה לכל דבר. לכל דבר. כאילו מה אפשר לעשות? את עושה מעל ומעבר ופתאום אין.. כאילו מה עוד אפשר לעשות... נקרא לזה בגידה במלוא מובן המילה, אתה שוב פעם בוגד ואני נותנת למענך ואתה שוב פעם חוזר (לשתייה)".

במקרה נוסף האשה עזבה את הבית ועברה לגור במשך חודש אצל הוריה: "בהתחלה חשבתי שאני יכולה לעזור לו. אבל לא יכולתי לעשות כלום.. אחרי שהייתי נשברת כבר הייתה לי ממש אפתיה. ממש אפתיה....שום דבר לא יכול לעזור לו.. אם בשלבים הראשונים ניסיתי.. כבר ידעתי שתהיה נפילה, ולא אוכל לעצור אותה כמה שלא אעשה. מה שלא עשיתי בהתחלה, לא הצלחתי, אז הייתי הולכת מהבית לפעמים... הייתי חודש אצל אימא שלי".

ד''ר גבריאל פריד טוענת כי חשוב להפנים את ממצאי המחקר כדי שבעתיד נשים שגם נמצאות בחוויית חיים כל כך קשה יזכו לתמיכה נכונה ומדויקת עבורן: "אנחנו צריכים להפנים ולהכיר בכך שבנות זוגם של המכורים חוות טראומה של ממש שפוגעת בתפקוד שלהן וכמובן פוגע גם בילדים, ולצערנו הרב הן לא מקבלות את הטיפול המדוייק מגורמי טיפול. ברוב המקרים, מרבית הסיוע במקרה של בני זוג אלכוהוליסטים הייתה תחת הרעיון 'איך האישה מתמודדת עם ההפרעה, אבל כדי לעזור לבן הזוג שלה'.

"גם בחברה קיימת תפיסה מעוותת כי ההתמכרות של בן הזוג במובנים מסוימים נותנת לאישה להרגיש במקום חשוב, שזקוקים לה, וזה אמור להעלות לה את ערך העצמי - בן הזוג מכור, והיא מכורה אליו ולמצב שלו. את התפיסה הזאת שמתייגת את הנשים, צריך למחוק כי הן לא צריכות לחוש שום אשמה על הסיטואציה הקשה שהן מתמודדות איתה," מסכמת ד"ר פריד.-