RESEARCH

המחקר נערך בהובלת פרופ' נטע ארז מהמחלקה לפתולוגיה בבית הספר לרפואה וחברי צוות המעבדה: לאה מונטרן, ד"ר נור ארשייד, יעל זית, ויעלה שרף, וכן בשיתוף פרופ׳ איריס ברשק מהמרכז הרפואי שיבא, וד"ר אמיר זוננבליק מהמרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Nature Communications, ומומן על ידי הקהילה האירופית (ERC), האגודה למלחמה בסרטן וקרן אמרסון לחקר הסרטן.

"במקרים רבים של סרטן השד, הגידול מוסר בניתוח, ואחר כך ניתנת לחולה סדרה של טיפולי כימותרפיה, במטרה לחסל שרידי סרטן שהמנתח לא הצליח להסיר או שכבר התפזרו בגוף," מסבירה פרופ' ארז. "הכימותרפיה אמנם הורגת תאים סרטניים, אך לא פעם יש לה גם תופעות לוואי בלתי רצויות. אחת החמורות שבהן היא יצירת נזק ברקמות הבריאות, ודלקת אשר באופן פרדוקסלי עלולה לסייע לתאים סרטניים שנותרו לפתח גרורות באיברים אחרים בגוף. אנחנו ביקשנו לבחון איך זה קורה, ולנסות למצוא פתרון לתופעה הקטלנית."

במסגרת המחקר יצרו החוקרים מודל של חיות עם סרטן השד, שעברו מסלול דומה לזה של נשים חולות: הסרת הגידול הראשוני בניתוח, ואחר כך כימותרפיה ומעקב כדי לזהות בהקדם הישנות גרורתית של המחלה. החוקרים עקבו אחר מצבן של החיות, והממצאים היו מדאיגים: אצל חלק ניכר מהן התפתחו גרורות בריאות – בשיעור דומה להתפתחות גרורות בקבוצת הבקרה.

התוצאה ההפוכה של הכימותרפיה

כעת ביקשו החוקרים לעקוב אחר תהליך התפתחות הגרורות. לשם כך הם בחנו את מצב הריאות של חיות המודל בשלב ביניים – כאשר ייתכן שכבר נוצרו בהן מיקרו-גרורות נסתרות, אך לא ניתן לזהותן אפילו באמצעי דימות מתקדמים כמו CT. "בבני אדם התקופה הזאת שבין הטיפול הכימותרפי לבין הופעת גרורות הניתנות לאיתור היא מעין 'קופסה שחורה'," אומרת פרופ' ארז. "בחיות המעבדה יכולנו לבדוק מה באמת קורה שם, ומצאנו מנגנון משמעותי שלא היה ידוע עד עתה: הטיפול הכימותרפי עורר תגובה דלקתית בפיברובלסטים, שהם תאי רקמת החיבור של הריאות, והתאים הללו זימנו למקום תאי חיסון ממח העצם. כך נוצרה באזור סביבה דלקתית שדווקא תומכת בהתפתחותן של המיקרו-גרורות, והן הפכו לגרורות סרטניות של ממש. בשורה התחתונה: הכימותרפיה, שנועדה להילחם בסרטן, השיגה דווקא תוצאה הפוכה."

החוקרים זיהו את המנגנון שבאמצעותו גייסו הפיברובלסטים את תאי מערכת החיסון ואז ״חינכו״ אותם לסייע לגידול. "גילינו שבתגובה לטיפול הכימותרפי הפיברובלסטים הפרישו חלבונים שנקראים 'חלבוני המשלים'. מדובר בחלבונים שמתווכים ומגבירים דלקות, בין השאר על ידי גיוס תאי דם לבנים של מערכת החיסון אל אזורים בהם יש זיהום או נזק רקמתי (תהליך שמכונה כימוטקסיס). כשתאי מערכת החיסון הגיעו לריאות הם יצרו סביבה דלקתית שתומכת בתאים הסרטניים ומסייעת להם להתפתח."

הוספת גורם מעכב דלקת לטיפול הכימותרפי

כאמצעי נגד, החליטו החוקרים לשלב עם הטיפול הכימותראפי גם תרופה שמעכבת את פעילות חלבוני המשלים, במטרה למנוע את ההשפעה הבלתי רצויה של הטיפול. התוצאות היו מעודדות ביותר: שיעור חיות המודל שכלל לא פיתחו גרורות לאחר הטיפול עלה מ-32% ל-67%; ושיעורן של אלה שפיתחו גרורות במוקדים רבים בריאותיהן ירד מ-52% בכימותרפיה רגילה, ל-6% בכימותרפיה בתוספת מעכב הדלקת.

"במחקר שלנו הצלחנו לגלות את המנגנון העומד מאחורי בעיה חמורה בטיפול בחולות סרטן השד: חלק ניכר מהן מפתחות גרורות גם לאחר שהגידול הראשוני הוסר וניתן להן טיפול כימותרפי. זיהינו מנגנון דלקתי שבאמצעותו הכימותרפיה דווקא מסייעת להתפתחות הגרורות, ואף מצאנו פתרון: הוספת גורם מעכב דלקת לטיפול הכימותרפי. אנחנו מקווים שבעתיד הממצאים שלנו יגיעו לקליניקה ויאפשרו לרופאים להעניק טיפול יעיל יותר לסרטן השד, ואולי אף לסוגי סרטן אחרים – טיפול שימנע את הישנות המחלה ויציל את חייהם של חולים רבים בכל העולם," מסכמת פרופ' ארז.

המחקר נערך בהובלת שני חוקרים מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב: פרופ' כרמית לוי מהמחלקה לגנטיקה של האדם וביוכימיה וד"ר יפתח גפנר מבית הספר לבריאות הציבור ומכון סילבן אדמס לספורט. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Cancer Research.

פרופ' לוי וד"ר גפנר: "המדע יודע להגיד שפעילות גופנית מונעת חלק מסוגי הסרטן בשיעור של עד 35%, בדומה לאפקט שלו על מחלות אחרות, כמו מחלות לב וסוכרת. החידוש שלנו במחקר הנוכחי הוא שאנחנו מראים כי פעילות גופנית שהמקור האנרגטי שלה הוא בסוכר, כלומר פעילות אירובית בעצימות גבוהה, מצליחה להפחית ב-72% את הסיכון לסרטן גרורתי. אם עד כה אמרנו לאנשים תהיו פעילים ותהיו בריאים יותר, היום אנחנו יודעים להגיד איזו פעילות, ובאיזו עצימות, תמקסם את הסיכוי למנוע את סוגי הסרטן האלימים והמטסטטיים ביותר".

מעקב של 20 שנה

החוקרים מאוניברסיטת תל אביב השתמשו הן בחיות מודל שהוכנסו למשטר אימונים והן במתנדבים בריאים שנבדקו לפני ואחרי אימון ריצה. במחקר אפדמיולוגי אשר נערך בקרב קרוב ל-3000 בני האדם, אשר עקב אחריהם במשך כ-20 שנה, החוקרים מצאו כי אצל אנשים אשר דיווחו על פעילות גופנית אירובית, התפתח ב-72% פחות סרטן גרורתי, לעומת אנשים אשר דיווחו על חוסר פעילות גופנית. להערכת החוקרים, הסיבה לכך שהן בחיות המודל והן בקרב בני האדם, לא התפתחו גרורות במרבית המקרים - קשורה לקצב צריכת הגלוקוז בגוף.

בחיות מודל, ניתן היה לפצח את המנגנון לתופעה שנצפתה בבני אדם. אחרי שנכנסו לכושר, החוקרים דגמו את האיברים הפנימיים של החיות לפני ואחרי פעילות גופנית וכן לאחר שחלו בסרטן. ממצאי המחקר עולה כי בקרב חיות המודל נמצא שפעילות גופנית אירובית הורידה באופן משמעותי את התפתחות הגרורות בבלוטות הלימפה, הריאות והכבד. פרופ' לוי מדגישה כי המחקר החדש, המשלב כוחות מדעיים מבתי ספר שונים בתוך האוניברסיטה, הביא לגילוי מחקרי חשוב ביותר במניעת מחלת הסרטן הגרורתי, שהיא סיבת המוות המובילה בישראל.

איך משפיע הספורט על הרקמות פנימיות?

פרופ' לוי : "המחקר שלנו לראשונה נכנס פנימה, לתוך הגוף, ומפענח מה השפעת הספורט על רקמות הפנימיות, אשר בדרך כלל מארחות את הגרורות של הסרטנים הקשים ביותר כמו ריאות, כבד ולימפה. מצאנו כי בזמן פעילות אירובית בעצימות גבוהה, האיברים הפנימיים מעלים את כמות קולטני הסוכר בתאים ומעלים את צריכת הגלוקוז שלהם ובעצם הופכים למכונה משומנת לבליעת סוכר ואנרגיה, בדומה מאוד לשריר. אנו משערים כי מאחר ובזמן פעילות גופנית השרירים שורפים המון גלוקוז, האיברים הפנימיים מגיבים לאתגר ומעלים את יכולת בליעת הסוכר שלהם, כדי לעמוד בקצב ובתחרות על משאב הסוכר. כשמופיע הסרטן, הוא לא מצליח לשלוח גרורות כי הוא נמצא בתחרות עזה על הגלוקוז ברקמה המיומנת (זו שעשתה התעמלות). מדובר במצב כרוני אצל מי שמתעמל קבוע: רקמות האיברים הפנימיים משתנות, והופכות להיות דומות יותר לרקמת שריר, וזה מצע רע מאוד לסרטן – שגם הוא זקוק לגלוקוז. כולנו יודעים שבריא לעשות ספורט. החידוש שלנו הוא הכניסה פנימה לתוך האיברים והגילוי שבעצם כל הגוף משתנה, ובכך הסרטן גם לא מצליח להתפשט ולשלוח גרורות וגם הגידול המקורי קטן".

ד"ר גפנר מדגיש כי בניגוד לפעילות גופנית למטרת שריפת שומן או בריאות כללית, תוצאות המחקר מראות שיש להתאמן בעצימות גבוהה כדי למנוע את התפתחות הסרטן ואת התפשטותו בגוף.

ד"ר גפנר: "אם 70-65% מהדופק המקסימלי הוא הטווח הנכון להפקת אנרגיה משומן, כדי 'לשרוף' סוכר יש לעבור ל-85-80% מהדופק המקסימלי – אפילו לפרקי זמן קצרים, למשל ריצה מהירה של דקה ואז הליכה, ושוב ריצה קצרה ומהירה. אם בעבר אינטרוולים כאלה היו חלק משגרת האימונים הייחודית של ספורטאים, כבר היום אנחנו רואים שילוב של אימונים אינטרוולים בשיקום לב וריאות למשל. תוצאות המחקר שלנו מעידות כי גם לאנשים בריאים חשוב לשלב התעמלות בעצימות גבוהה בשגרת האימונים שלהם. אני מאמין שמחקרים נוספים בעתיד יאפשרו להציע רפואה מותאמת אישית למניעת מחלות סרטן ספציפיות. אנחנו נלך לרופא עם היסטוריה משפחתית של תחלואת סרטן מסוימת, ולפיה ימליצו לנו על סוג הפעילות. חשוב להדגיש שלפעילות הגופנית יש השפעות מטבולית ופיזיולוגיות ייחודיות, עם תוצאות במניעת סרטן שאף תרופה או התערבות רפואית אחרת לא מסוגלת להגיע אליהן".

המחקר נערך בהובלת ד"ר נטליה פרוינד והדוקטורנטים מיכאל מור ורופן לי מהמחלקה למיקרוביולוגיה מולקולרית וביוטכנולוגיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר. המחקר נערך בשיתוף ד"ר בן קרוקר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ופרופ' יא ז'יאנג מאוניברסיטת טצ'ינהואה בביג'ינג. כמו כן השתתפו במחקר פרופ' מיטל גל-תנעמי וד"ר משה דסאו מאוניברסיטת בר אילן.

מחקר זה, הוא למעשה המשכו של מחקר מקדים שנערך באוקטובר 2020, בעיצומו של משבר הקורונה. ד"ר פרוינד ועמיתיה ריצפו אז את כל תאי מערכת החיסון מסוג בי מדמם של מחלימי הזן "המקורי" של הקורונה בישראל – ובודדו תשעה נוגדנים שהחולים ייצרו. כעת, מסתבר שחלק מהנוגדנים הללו יעילים מאוד בנטרול זני הקורונה החדשים, דלתא ואומיקרון.

ד"ר פרוינד: "במחקר הקודם הראינו שהנוגדנים השונים שנוצרים בתגובה להדבקה בנגיף הקורונה "המקורי" מכוונים כנגד אתרים שונים של הנגיף. הנוגדנים הכי יעילים היו אלה שנקשרו לחלבון ה'ספייק' של הנגיף, באותו המקום שבו הספייק קושר את הרצפטור התאי בשם ACE2. כמובן, שלא היינו היחידים שבודדו נוגדנים אלה, ומערכת הבריאות העולמית עשתה בהם שימוש נרחב עד להגעתם של הווריאנטים השונים של הנגיף הקורונה, שלמעשה הפכו את רוב אותם נוגדנים לחסרי תועלת".

במחקר הנוכחי הוכחנו ששני נוגדנים אחרים, TAU-1109 ו-TAU-2310, שקושרים את הנגיף באזור אחר מהאזור שבו התמקדו רוב הנוגדנים עד כה (ולכן גם היו פחות יעילים בנטרול הזן המקורי) דווקא יעילים מאוד בנטרול הדלתא והאומיקרון. על פי הממצאים שלנו יעילות הנוגדן הראשון TAU-1109 בנטרול זן האומיקרון עומדת על 92% ובנטרול הדלתא – על 90%. הנוגדן השני, TAU-2310 מנטרל את האומיקרון ביעילות של 84% ואת הדלתא ביעילות של 97%".

אפשרות לתחליף יעיל לחיסונים

לדברי ד"ר פרוינד, היעילות המפתיעה של הנוגדנים הללו קשורה לאבולוציה של הנגיף: "יכולת ההדבקה של הנגיף עלתה מווריאנט לווריאנט, כי בכל פעם הוא שינה את רצף חומצות האמינו של האזור בספייק שנקשר לרצפטור ACE2 – וכך שיפר את יכולת ההדבקה, ובמקביל חמק מהנוגדנים הטבעיים שנוצרו בעקבות מתן חיסונים. לעומת זאת, נוגדני מערכת החיסון TAU-1109 ו-TAU-2310 מלכתחילה לא נקשרו לרצפטור ACE2 אלא לאזור אחר בספייק, אזור בנגיף שכנראה לא עובר מוטציות רבות – ולכן הם יעילים בנטרול כל הווריאנטים שבדקנו, ולמעשה בנטרול כל זני הקורונה הידועים עד היום".

שני הנוגדנים, המשובטים במעבדה של ד"ר פרוינד באוניברסיטת תל אביב, נשלחו לבדיקות יעילות מול נגיפים חיים במעבדות אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ומול פסאודו-נגיפים במעבדות הפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן – והתוצאות היו זהות ומעודדות בשתי הבדיקות.

ד"ר פרוינד מאמינה שהנוגדנים יכולים לחולל מהפכה של ממש במלחמה בקורונה: "צריך לשים את מגפת הקורונה בקונטקסט של ההתפרצויות האחרונות שידעה האנושות. אנשים שהתחסנו בלידה נגד אבעבועות שחורות והיום הם בני 50 – עדיין יש להם נוגדנים, ולכן הם כנראה מוגנים, לפחות חלקית, מנגיף אבעבועות הקוף שעליו אנחנו שומעים לאחרונה. לצערנו, זה לא המצב עם הקורונה. מסיבות שאנחנו לא לגמרי מבינים, רמת הנוגדנים נגד קורונה דועכת משמעותית אחרי שלושה חודשים, ולכן אנחנו רואים אנשים שנדבקים שוב ושוב, גם אחרי שהתחסנו שלוש פעמים.

לדעתנו, טיפול נקודתי בנוגדנים ואספקתם לגוף בריכוז גבוה יכול לשמש תחליף יעיל לחיסונים, במיוחד לאוכלוסיות בסיכון ולאנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת. הידבקות בקורונה יכולה לגרום למחלה קשה, ואנחנו יודעים שמתן נוגדנים בימים הראשונים אחרי ההדבקה יכולה לעצור את התפשטות הנגיף. ייתכן שבאמצעות הטיפול בנוגדנים לא נצטרך לספק מנות בוסטר לכלל האוכלוסייה בכל פעם שיש וריאנט חדש".

המחקר נערך בהובלת הדוקטורנטית ריטה פרלרוייזן, בהנחייתו ד"ר ליאור מאיו מבית הספר סגול למדעי המוח ומבית הספר שמוניס למחקר ביו-רפואי וחקר הסרטן בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, ובשיתוף עם פרופ' איתן רופין מהמכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי Brain.

"נכון להיום, לרפואה אין מענה אפקטיבי ארוך טווח לטיפול בסרטן הגליובלסטומה. הוא עמיד במידה רבה לכל הטיפולים המוכרים, ותוחלת החיים של החולים קצרה מאוד ולא השתנתה משמעותית ב-50 שנה האחרונות. במחקר שלנו בחרנו לתקוף את האתגר של סרטן זה מזווית חדשה, ובמקום להתמקד בגידול עצמו, התמקדנו בסביבתו התומכת", מסביר ד"ר מאיו. "באופן ספציפי, עסקנו בתאים הקרויים אסטרוציטים - תאי מוח שקיבלו את שמם מצורתם דמוית הכוכב, ומוכרים למדע מזה כ-200 שנה. תאים אלה הינם הסוג העיקרי של תאי 'גלייה', שמוכרים בעיקר כתומכים בפעילות תקינה של המוח. יחד עם זאת, מחקרים מהעשור האחרון העלו שיש להם גם תפקידים נוספים, בין היתר בהקשר של מגוון מחלות של המוח, כאשר לפעמים הם תומכים בשיקום המוח ולעתים משתתפים דווקא ביצירת הנזק. כשבחנו גידולי גליובלסטומה מתחת למיקרוסקופ, ראינו שהם מוקפים באסטרוציטים פעילים ושאלנו: איזה תפקיד ממלאים האסטרוציטים בהתפתחות של גליובלסטומה?"

^{תאי אסטרוציטים דמויי כוכב, במבט תחת מיקרוסקופ}

העלמת האסטרוציטים עצרה את התפתחות הגידול

כדי לבחון את תפקיד האסטרוציטים בגליובלסטומה, נעזרו החוקרים במודל חיות מיוחד, שמאפשר 'להעלים' את תאי האסטרוציטים הפעילים מסביבת הגידול. בנוכחות האסטרוציטים, הגידול היה קטלני ב-100%, וכל החיות שחלו מתו בתוך 5-4 שבועות מרגע הופעתו. אך כשהחוקרים העלימו את האסטרוציטים הסמוכים לגידול באמצעות טיפול מיוחד, התוצאה הייתה דרמטית: בתוך ימים ספורים מתחילת הטיפול, הגידול נעלם, וכל החיות שטופלו נשארו בחיים. גם לאחר שהטיפול הופסק, 80% מהם נותרו בחיים, ולא מתו מהסרטן.

"ראינו שבהיעדר האסטרוציטים הסרטן נעלם ובמרבית המקרים לא חזר. מכך הסקנו שהאסטרוציטים חיוניים לשגשוגו של הגידול הקטלני, וביקשנו להבין כיצד זה קורה: איך ומדוע משתנים האסטרוציטים והופכים מתאים שתומכים בפעילות תקינה של המוח, לתאים שתומכים בגליובלסטומה? אילו פעולות חדשות הם מתחילים לבצע  לאחר שהם 'פוגשים' את הגידול הסרטני?", מרחיב ד"ר מאיו.

"מצאנו כי בנוכחות הגידול, האסטרוציטים אכן ממלאים תפקיד עיקרי בגיוס אותם תאים חיסוניים, אך לאחר שהם הגיעו לגידול, האסטרוציטים שהזעיקו אותם  גרמו להם 'לעבור צד', ולתמוך בגידול במקום לתקוף אותו"

הופכים מתאים 'טובים' ל'רעים'

כדי לבדוק זאת בודדו החוקרים תאי אסטרוציטים ממוחות בריאים ומגידולי מוח, ריצפו את ה-RNA שלהם והשוו ביניהם. ההשוואה העלתה שני שינויים עיקריים שמתחוללים באסטרוציטים לאחר שהם נחשפים לגליובלסטומה. הראשון שבהם קשור לתגובה החיסונית של המוח לגידול.

"ידוע כי עד 40% מהגידול מורכב מתאים של מערכת החיסון, בעיקר מתאים מאקרופג'ים שמגויסים מהדם או מהמוח עצמו. עוד ידוע שאחד מתפקידי האסטרוציטים הוא לשלוח מסרים שמגייסים תאים של מערכת החיסון לאתרים במוח הזקוקים להגנה. אנחנו מצאנו כי בנוכחות הגידול, האסטרוציטים אכן ממלאים תפקיד עיקרי בגיוס אותם תאים חיסוניים, אך לאחר שהתאים החיסוניים הגיעו לגידול, האסטרוציטים שהזעיקו אותם  גורמים להם 'לעבור צד', ולתמוך בגידול במקום לתקוף אותו. יותר מכך, גילינו שהאסטרוציטים גורמים לאותם תאי מערכת החיסון לבטא חלבונים מסוימים שמונעים גם מתאים אחרים של מערכת החיסון (לימפוציטים), לתקוף את הגידול, ובכך למעשה הם מגינים עליו ומאפשרים לו להמשיך לגדול", מסביר ד"ר מאיו.

הגידול משתלט על 'מפעל הכולסטרול' של האסטרוציטים

השינוי השני שבאמצעותו תומכים האסטרוציטים בגידול קשור לאספקת אנרגיה, וספציפית לכולסטרול. "גידולי גליובלסטומה זקוקים לכמות גדולה של אנרגיה מכיוון שתאיהם מתחלקים במהירות, אך מחסום הדם-מוח מונע מהם גישה למקורות אנרגיה מהדם. לכן הם שואבים את האנרגיה הדרושה להם מכולסטרול המיוצר במוח עצמו, כלומר 'במפעל' הכולסטרול של האסטרוציטים, שבימים כתיקונם מספק אנרגיה לנוירונים ולשאר תאי המוח", מסביר ד"ר מאיו. "אנחנו מצאנו כי בנוכחות גידול מסוג גליובלסטומה, האסטרוציטים הסמוכים אליו מגבירים את ייצור הכולסטרול, ומספקים אותו לתאי הגידול, וכי תאי הגליובלסטומה תלויים באספקה זו כמקור עיקרי לאנרגיה".

במסגרת המחקר, הנדסו החוקרים את האסטרוציטים הסמוכים לגידול כך שיפסיקו לבטא את החלבון ABCA1, וכתוצאה מכך לא יוכלו עוד לשחרר כולסטרול לגידול. גם כאן התוצאה הייתה דרמטית: כאשר נמנעה מתאי הגליובלסטומה גישה לכולסטרול המיוצר על ידי האסטרוציטים, הגידולים למעשה ׳הורעבו׳ וגוועו תוך ימים ספורים. תוצאות דומות הושגו הן בחיות מודל והן בתאי גידול שהופקו מחולים אנושיים.

לעכב במחסום את הגורם העוין

"הממצאים האלה מאירים באור חדש את תפקידו של מחסום הדם-מוח בטיפול במחלות מוחיות", אומר ד"ר מאיו. "מחסום זה נועד להגן על המוח בכך שהוא מונע מעבר של חומרים מהדם אל המוח, אך בעת מחלת מוח, הוא מקשה מאוד על מעבר תרופות אל המוח, ולכן נחשב לגורם שמפריע לטיפול. אנחנו מצאנו שבמקרה של גליובלסטומה, מחסום הדם-מוח עשוי דווקא לסייע: הוא מייצר פגיעות מאוד ספציפית של הגידול, שתלוי לחלוטין בכולסטרול המיוצר במוח עצמו, וניתן לתרגם זאת להזדמנות טיפולית ייחודית".

בשלב הבא בחנו החוקרים מאגרי נתונים של מאות חולי גליובלסטומה אנושיים, ומצאו קשר ישיר בין ממצאי המחקר לבין משך הזמן שהחולים שרדו לאחר האבחון (שרידות). החוקרים מסבירים: "עבור כל חולה בחנו את השרידות אל מול רמת הביטוי של גנים הקשורים לשני המסלולים שהשתנו באסטרוציטים בעקבות חשיפה לגליובלסטומה: גיוס תאי מערכת החיסון ואספקת כולסטרול. מצאנו כי חולים שביטאו רמה נמוכה של הגנים הללו חיו זמן רב יותר, ומכך ניתן להסיק כי אותם גנים קשורים לשרידותם של חולי גליובלסטומה".

"בניגוד למודל של בעלי חיים, בבני אדם אין לנו כיום את הכלים לתקוף ישירות את האסטרוציטים. עם זאת, ניתן לפתח תרופות שיתקפו חלבונים המעורבים בתהליכים המזיקים שנגרמים על ידי האסטרוציטים, תהליכים אותם זיהינו במחקר זה", אומר ד"ר מאיו ומסכם "אנחנו מאמינים שהמחקר שלנו מהווה פריצת דרך משמעותית במלחמה נגד גליובלסטומה, ומקווים שממצאיו יהוו בסיס לפיתוח טיפולים לסרטן המוח הקטלני הזה, שעד היום לא נמצא לו כל מענה אפקטיבי, ואף לגידולים נוספים התוקפים את המוח".

^{ד"ר ליאור מאיו}

הפיתוח החדש נערך בהובלת הדוקטורנט דורון אשכנזי, בהנחייתם של פרופ' אביגדור אבלסון מהפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס. וייז ופרופ' אלוארו ישראל מהמכון לחקר ימים ואגמים (חיא"ל), תל שקמונה, חיפה. המאמר פורסם בכתב העת המדעי Innovative Food Science and Emerging Technologies .

"ניתן להתייחס לאצות הים כ"מזון-על" טבעי, השופע ברכיבים הדרושים לדיאטה של האדם ברמות אשר עולות על מקורות מזון אחרים."

^{פרופ' אביגדור אבלסון ודורון אשכנזי}

כמו המן התנכ"י: אצות מועשרות 

"במחקר גודלו מינים מקומיים של אצות: חסנית (Ulva) , אגרית (Gracilaria) ו-היפנאה (Hypnea) בסמיכות למערכות לגידול דגים בתנאי סביבה שונים," מסביר דורון אשכנזי. "התנאים המיוחדים אפשרו שגשוג של האצות, ושיפור נרחב בערכים התזונתיים שלהן עד כדי הפיכתן ל"אצות מועשרות" שהן מזון-על. שימוש באצות כמקור מזון עשיר, אשר עונה על כל צרכיו התזונתיים של האדם, אף מזכיר את המן התנ"כי שממנו ניזונו בני ישראל במדבר. כמו כן, ניתן יהיה להשתמש באצות המעושרות באופן ייעודי לתעשיות בריאות נוספות כגון תוספי תזונה, וכן בענפי הקוסמטיקה והתרופות."

"ניתן להתייחס לאצות הים כ"מזון-על" טבעי, השופע ברכיבים הדרושים לדיאטה של האדם ברמות אשר עולות על מקורות מזון אחרים. באמצעות הגישה הטכנולוגית שפיתחנו, בעל חווה או יזם יוכל לתכנן מראש קו ייצור של אצות ים עשירות בחומרים לפי רצונו, אשר ישמשו כמזון בריא או כתוספי תזונה: דוגמת אצות עם רמת חלבון גבוהה במיוחד, אצות העשירות במינרלים כמו ברזל, יוד, קלציום מגנזיום ואבץ, פיגמנטים ייחודיים, או חומרים אנטי־אוקסידנטים. ניתן יהיה להשתמש באצות המעושרות כדי לסייע לאוכלוסיות הסובלות מתת תזונה וחוסרים תזונתיים, למשל כתוספים לדיאטה צמחונית או טבעונית, וכן לאוכלוסיות מוחלשות ברחבי העולם". 

"טכנולוגיות מסוג זה, הן ללא ספק הדוגמה לעתיד טוב יותר לאנושות, עתיד שבו האדם חי באידיליה ובבריאות לצד הסביבה."

החקלאות של העתיד

כמו כן, בהשוואה לחקלאות יבשתית - החקלאות הימית, ובפרט חקלאות אצות, אינה דורשת קרקעות נרחבות, מים מתוקים או כמויות גדולות של דשנים. היא ידידותית לסביבה ושומרת על הטבע והאיזון האקולוגי בכך שהיא מצמצמת את הסיכונים הסביבתיים. המחקר החדש מייצר למעשה מצב אידיאלי, של חקלאות מקיימת ונקייה. כיום החקלאות הימית המשולבת מתחילה לקבל תמיכה של ממשלות ברחבי העולם בשל יתרונותיה הסביבתיים, בהם: הפחתת עומסי חומרי הזנה בחופים והפחתת הפליטה של גזים וטביעות פחמן. בכך היא תורמת להתמודדות עם משבר האקלים וההתחממות הגלובאלית.

"טכנולוגיות מסוג זה, הן ללא ספק הדוגמה לעתיד טוב יותר לאנושות, עתיד שבו האדם חי באידיליה ובבריאות לצד הסביבה," אומר אשכנזי. "המחקר נערך בשיתוף פעולה של חוקרים מובילים נוספים מרחבי הארץ, בהם גיא פז וד"ר יעל סגל מהמכון לחקר ימים ואגמים לישראל (חיא"ל), חיפה, ד"ר שושנה בן-וליד מומחית לכימיה אורגנית, ד"ר מירב נדב צוברי מהמחלקה לכימיה בפקולטה למדעים מדויקים של אוניברסיטת בר-אילן, וד"ר איתן סלומון מהמרכז הלאומי לחקלאות ימית באילת.