מה גובר על מה? הזכות לפרטיות או בריאות הציבור

במוצאי שבת, 14.3, הצהיר ראש הממשלה נתניהו כי יש בכוונת המדינה להשתמש באמצעים דיגיטליים שונים, מהסוג שעד כה היו בשימוש במאבק נגד הטרור, לצורך מעקב אחר נדבקים בנגיף הקורונה. דבריו נותרו עמומים ולא לוו בהסברים מפורטים, מה שהעלה לא מעט שאלות בקרב אזרחים רבים.

מצד אחד, ישראל נמצאת בתקופת משבר לא פשוטה, ובכל העולם ננקטים צעדים קיצוניים כדי לנסות ולמגר את נגיף הקורונה. מצד שני, האם שיקולים של בריאות הציבור גוברים על זכותו של הפרט לפרטיות? האם יש תקדים לכך שהמדינה עוקבת אחר אזרחים שלא נחשדים בשום פשע וחודרת לאינטימיות של חייהם? מה יעשה עם המידע? מי חשוף אליו? יצאנו לשאול כאלו שיודעים.

כשהטלפון הנייד הופך לאזיק אלקטרוני

בשבת הודיע ראש הממשלה כי בין יתר הצעדים שנשקלים כמלחמה בנגיף הקורונה, מתוכנן מעקב אחרי נדבקים "באמצעים דיגיטליים, כמו שנעשה בטייוואן״. אומר פרופ' יצחק בן ישראל, ראש התוכנית ללימודי ביטחון וראש סדנת יובל נאמן. "יש אפשרויות רבות למעקב כזה. הפשוטה שבהן היא שימוש בפונקציית המיקום של הטלפון הנייד כדי לוודא שמי שנגזר עליו בידוד בביתו, אכן אינו יוצא מן הבית. אפשרות אחרת היא שימוש באותה פונקציית מיקום כדי ללכת אחורה ולעקוב אחרי מסלולו של החשוד בנשיאת הנגיף. זו כמובן אפשרות פולשנית יותר מבחינת הפרטיות. קיימות כמובן גם אפשרויות פולשניות עוד הרבה יותר, בסגנון ״האח הגדול״. כך למשל אפשר לעקוב אחרי התכנים של ״החשוד״ כנשא, בדואר האלקטרוני שלו או ברשתות החברתיות, כדי לאתר את כל מי שנמצא איתו במגע בימים האחרונים ועשוי להיות נשא גם הוא. בטייוואן, בינתיים, נעשה השימוש המינימלי שהוזכר לעיל: שימוש בפונקציית המיקום (מעין אזיק אלקטרוני".(

החשש: פגיעה בלתי ניתנת לתיקון בזכויות הפרט

ראש הממשלה לא פירט ומסר אילו אמצעים יינקטו, כלפי מי, על ידי מי, ובאיזו מסגרת משפטית או אחרת." אומר פרופ' מיכאל בירנהק, סגן דקאן למחקר בפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן. לרשות המדינה יש כיום שורה של כלים משפטיים למעקב בהקשרים שונים, אבל אין הקשר שמתאים היטב למצב חירום בריאותי כללי, דוגמת זה שאנחנו נמצאים בו כעת."

"אכן, צורכי החירום בוערים, ואין לישראל או למדינות רבות אחרות ניסיון מוקדם עם התמודדות מעין זו, אבל הזכות לפרטיות, כמו כל זכויות האדם, חשובה במיוחד ועומדת למבחן דווקא בעתות משבר וחירום. גישה פופוליסטית מציגה את המצב כדיכוטומיה, שבה עלינו לבחור בין בריאות הציבור וחיי אדם לבין הפרטיות. זו דיכוטומיה שגויה ומטעה. גישה דמוקרטית מבקשת לאזן, ובמידת האפשר, להשיג את שתי המטרות בו-זמנית. החשש הוא מפגיעה בזכויות שיהיה קשה לתקן, ומהסדרים שיישארו איתנו הרבה אחרי שהקורונה תיעלם מחיינו. כדי למנוע פגיעה כזאת, יש תחילה להגדיר במדויק את הצרכים של מערכת הבריאות. לפי הצרכים ("תכלית" בשפה המשפטית), אפשר לבחון את האמצעים השונים שעומדים לרשות המדינה, כדי לאתר את האמצעי שפגיעתו בפרטיות פחותה ("מידתיות" בשפה החוקתית)."

"אני מזהה כמה צרכים כאלה: ראשית – החולים. הם זקוקים לטיפול המיטבי, ויש לכולנו עניין לצמצם הדבקה נוספת. הפרטיות של החולים נפגעת מעצם האשפוז .אין צורך באמצעי מעקב נוספים לגביהם."

"שנית, מבודדי הבית – האינטרס כאן הוא לוודא שהמבודדים מקפידים על הבידוד, שמא ידביקו אחרים. אבל כאן, הסולידריות החברתית, בגיבוי החוק שקובע את הפרת הבידוד כעבירה פלילית, אפשרות דיווח (הלשנה?), ואכיפה של משרד הבריאות בגיבוי המשטרה – מספיקים. איכון גיאוגרפי של המבודדים לא ישיג את המטרה, ואינו יעיל. מבודד שירצה להפר, פשוט ישאיר את מכשיר הטלפון הנייד בביתו."

"שלישית, שחזור "נתיב ההדבקה" של מי שחלה. במסגרת החקירה האפידמיולוגית ,יש להניח שלא כל החולים זוכרים היכן היו בכל שעה מ-14 הימים שקדמו לזיהוי מחלתם. איכון סלולרי יכול לסייע. אבל פה, לא צריך את החוק – די לבקש את הסכמתם, ולהערכתי כולם יסכימו להיעזר בנתוני המיקום, וזאת כדי למזער את הנזק שגרמו שלא בטובתם ושלא מרצונם."

"ורביעית, איתור מי שנחשפו לחולה מאומת. כאן, דרוש יידוע. כעת, משרד הבריאות מפרסם את "נתיב ההדבקה" של החולים, אבל יש להניח שהמידע לא מגיע לכל מי שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. איכון סלולרי יכול לאתר אותם .אולם, כאן נכנס לתמונה הרעיון של "הנדסת פרטיות" (privacy by design). דרך אחת היא שחברות הסלולאר יעבירו מידע למדינה. זו דרך פסולה, שאינה מידתית. המטרה איננה לאסוף מידע על מיקום, אלא ליידע את האזרחים. לכן, יש להפוך את כיוון זרימת המידע, כך שהמדינה תבקש מחברות הסלולר לדוור עבורה מידע למי שהיו במקום מסוים בזמן מסוים. הפרטים חשובים, כמובן, ואת אלה יש לגבש בחשיבה הנדסית-ארגונית-ומשפטית משולבת. הצעה ברוח זו העברתי עוד לפני למעלה משבועיים למשרד הבריאות. ככל הידוע, היא לא נפלה לפי שעה על אוזניים קשובות." מסכם פרופ' בירנהק.

לסיכום, נראה שהאחריות בסופו של דבר נופלת על כל אחד ואחת בחברה. זוהי אחריותנו לגלות סולידריות חברתית, לציית להוראות של גופי הבריאות הרשמיים כדי לא להדביק אחרים, לעזור במידת האפשר לאלו בקהילה שלנו שחוששים או נמצאים בסיכון גבוה. זוהי גם אחריותנו לשאול שאלות ולא לקחת הפרה של זכויות בסיסיות כמובן מאליו. נראה כי איזון בין שתי הגישות האלו יאפשר לנו לצלוח את המשבר הזה בהצלחה.