"מה לך אגיד בתחילה ומה בסוף אספרה?": גלגוליה של האודיסיאה מהמסורת שבעל־פה אל עידן הקולנוע

כמעט שלושת אלפים שנה אחרי שחוברה, "האודיסיאה" ממשיכה לזכות לעיבודים חדשים. 

סרטו החדש של כריסטופר נולאן הוא רק הפרק האחרון במסע ארוך של גלגולים שהחל עוד לפני שהאפוס הועלה על הכתב – כשעבר מפה לאוזן, השתנה עם כל מספר, והותאם מחדש לכל דור. 

כדי להבין מדוע יוצרים ממשיכים לשוב אל השיר, צריך לחזור אל האופן שבו נוצר מלכתחילה: יצירה שמעולם לא הייתה לה גרסה אחת סופית.

המיתוס שאינו נגמר: למה האודיסיאה עדיין איתנו?

"האודיסיאה" היא שיר אפי המיוחס להומרוס, שחובר ככל הנראה בסוף המאה השמינית או בתחילת המאה השביעית לפני הספירה. מאז היא לא הפסיקה להשתנות. בעוד שהאיליאדה עוסקת במלחמת טרויה, האודיסיאה מספרת את מסעו של אודיסאוס לאחר המלחמה, בדרכו חזרה לביתו באיתקה.

לדברי ד"ר טדי פסברג מהחוג ללימודים קלאסיים יוון ורומא בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאנשים ממשיכים לקרוא, לחקור ולפרש את האודיסיאה גם כיום: "היא משתמרת אולי בגלל תמות שהן יותר אוניברסליות על הבית, והניסיון לחזור אליו".

ד"ר פסברג מוסיף כי האודיסיאה גם מציעה "עולם הרבה יותר מגוון – זה עולם שיש בו נשים, זה עולם שיש בו אנשים ממעמד נמוך – זה לא עולם שנמצאים בו רק גיבורים", ולכן היא מאפשרת לקוראים וליוצרים בני זמננו למצוא בה נקודות הזדהות ופרשנות חדשות. 

^{זנדיאה כאלת המלחמה אתנה, ומאט דיימון כאודיסאוס (באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)}

"איש שיווק": סיפורי אודיסאוס כאפוס בעל־פה

חשוב לזכור כי האודיסיאה כלל לא נועדה לקריאה שקטה מתוך ספר. במשך דורות היא הושמעה בפני קהל ועברה מפה לאוזן, כשמספרי הסיפור התאימו אותה לקהלם: הרחיבו רגעי מתח, קיצרו קטעים ארוכים ולעיתים אף שינו פרטים כדי לשמור על קשב המאזינים.

לדברי ד"ר פסברג, גם הומרוס עצמו יצר "גלגול ועיבוד של איזה סיפור שחוזר הרבה מאוד אחורה". במובן זה, גם אודיסאוס עצמו הוא מספר סיפורים מיומן. במהלך מסעו הוא יודע כיצד לעצב את סיפוריו בהתאם למאזינים, מתי לעצור בשיא המתח ומתי לחשוף פרט נוסף.

ד"ר פסברג אף מכנה אותו "איש שיווק": "בתוך הסיפור, אודיסאוס עוצר את סיפורו בשיא המתח (קליף־האנגר) כדי לגרום לקהל שלו לתת לו עוד מתנות."

אם כך, העיבודים המודרניים אינם סטייה מן המקור – הם המשך ישיר של מסורת שהחלה כבר בעת העתיקה. אם הומרוס עצמו עיבד סיפורים קדומים, ואם גיבורו משתמש בטכניקות של מספר סיפורים מיומן, הרי שגם כל דור רשאי לספר את האודיסיאה מחדש.

^{צבא טרויה מחלץ את דגם הסוס הטרויאני, פרי מוחו של אודיסאוס (באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)}

לעבד מבלי לאבד: גלגולי האודיסיאה

ואכן, בעשורים האחרונים זכתה האודיסיאה לשורה של עיבודים בקולנוע, בספרות ואף בתרגום. סרטם של האחים כהן "אחי, איפה אתה?" העביר את מסעו של אודיסאוס לדרום ארצות הברית של תקופת השפל הגדול; מרגרט אטווד העניקה את זכות הדיבור לפנלופה בנובלה "הפנלופיאדה"; ובשנת 2017 פרסמה אמילי וילסון את התרגום האנגלי הראשון של האפוס שנעשה בידי אישה.

כעת מצטרף לרשימה גם הבמאי כריסטופר נולאן, עם עיבוד קולנועי חדש לאודיסיאה, שמגיע לארץ ב-16 ביולי, 2026. אך אפילו עוד לפני עלייתו לאקרנים עורר הסרט דיונים ומחלוקות סביב בחירות הליהוק והפרשנות שלו. 

אחת ההחלטות שעוררו את מרב תשומת הלב הייתה ליהוקו של הראפר טראוויס סקוט לתפקיד הפייטן בארמונו של אודיסאוס – דמות שולית יחסית באפוס. נולאן הסביר כי התכוון לרמוז בכך לאופן שבו האפוס הועבר במשך דורות כשירה בעל־פה – מסורת שלדבריו מקבילה, במובנים מסוימים, לראפ. 

אבל הדיון סביב הסרט לא הסתכם בליהוק. לאחר פרסום קטעים ראשונים מן הסרט, התעורר דיון גם סביב החלטתו של נולאן להעניק לדמויות מבטא אמריקאי – גם כאשר הן מגולמות בידי שחקנים בריטים. לדוגמה, תום הולנד – שמגלם את טלמכוס, בנו של אודיסאוס – ורוברט פטינסון, המגלם את אנטינוס, המחזר הראשי של פנלופה.

תשומת לב מיוחדת משך גם הטריילר השני, בו טלמכוס מתייחס לאביו במילה האמריקאית ל"אבא" - "Dad" - בעוד שאנטינוס מתייחס בזלזול לאודיסאוס באמצעות הסלנג האמריקאי העכשווי "Daddy" ("אבא'לה") – בחירה שנתפסה בעיני חלק מהצופים כזרה לעולם היווני העתיק. 

נולאן הסביר כי הוא רצה למצוא "שפה שנושאת משמעות רגשית ולא רק אינטלקטואלית עבור הקהל", ולכן העדיף להשתמש במבטאים ובדיאלוגים מודרניים במקום בשפה גבוהה או תיאטרלית. "אולי הייתי נאיבי, ואולי זה עוד יחזור אליי כבומרנג," אמר, "אבל רציתי סיפור ארצי ואנושי. מבחינתי זו הייתה בחירה מובנת מאליה."

^{רוברט פטינסון כאנטינוס, אחד ממחזריה של פנלופה (באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)}

היצירה שמתווכחת עם עצמה

אולם עבור ד"ר פסברג, הוויכוחים הללו הם חלק בלתי נפרד מחייה של היצירה. "אם יש יצירה שבעצמה מצדיקה גלגולים שנוטלים כל מיני חירויות, זאת 'האודיסאה'," הוא אומר.

לדבריו, "אני חושב שהומרוס היה מזדהה עם כריסטופר נולאן. אנחנו רואים את אודיסאוס משתמש בדיוק באותם גימיקים שאפשר להאשים את נולאן שהוא משתמש בהם היום."

אולי זו הסיבה ששלושת אלפים שנה אחרי שנוצרה, האודיסיאה עדיין מצליחה לעורר מחלוקות, לעבור גלגולים ולמצוא קהלים חדשים. דווקא משום שמעולם לא הייתה לה גרסה סופית אחת, היא ממשיכה להשתנות – מבלי לאבד את זהותה.