תכנית לחיסון פסיכולוגי של ילדי הדרום מפני טראומת המלחמה נוסתה בהצלחה לאחר "צוק איתן"

ככלל, ההנחה היא שיש קשר ישיר בין חשיפה של ילדים לאלימות פוליטית להשפעתה של אלימות זו על סיכוייהם לפתח שורה של תסמינים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, הכוללים דיכאון, חרדה, פאניקה, פוביה, התנהגות תוקפנית ומצוקה כללית. אולם פרופ' מישל סלואן מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב מסבירה שלהנחה זו אין ביסוס מחקרי.

"ההנחה הבסיסית של כל מחקר כזה היא שיש קורלציה ישירה בין חומרת האירועים לחומרת ההשפעה הפסיכולוגית על הילדים", מסבירה פרופ' סלואן, "אבל זה לא המצב בפועל. כך למשל, במהלך האינתיפאדה השנייה חקרתי את השפעתה על ילדים ישראלים ופלסטיניים, ובמקום עקומה ישרה מצאתי עקומת פעמון: חשיפה נמוכה לאלימות פוליטית מגבירה את ההשפעה הפסיכולוגית, ואילו חשיפה גבוהה יותר דווקא מחלישה את ההשפעה על הילד".

לאור הממצאים הללו הניחה פרופ' סלואן שישנם גורמים שממתנים את הקשר בין חשיפה להשפעה. "לאורך זמן הילדים מפתחים חסינות לאירועים ומוצאים אסטרטגיות התמודדות, אלא שלא כל הילדים מצליחים בכך במידה שווה. לדוגמא, ילד עם דימוי עצמי גבוה יפתח חסינות טוב יותר מילד עם דימוי עצמי נמוך, אפילו אם שני הילדים נחשפו לאותה אלימות ממש".

גורמי עמידות

פרופ' סלואן זיהתה שלושה גורמים ממתנים כאלה: יכולת לגייס תמיכה חברתית, דימוי עצמי ותחושת מסוגלות עצמית. לגורמים אלה היא קראה "גורמי עמידות". "ברגע שהצלחנו לבודד את גורמי העמידות החלטנו לחזק אותם באמצעות תכנית התערבות יעילה, מעין חיסון פסיכולוגי, על מנת למתן את הקשר בין החשיפה לאלימות להשפעות הפסיכולוגיות הקשות".

את תכנית ההתערבות ניסתה פרופ' סלואן מייד עם סיום מבצע "צוק איתן". היא העבירה מספר שאלונים ל-494 בני-נוער מהדרום בגילאי 14-19. שאלונים אלו כללו שאלון דמוגרפי, שאלון חשיפה לאלימות פוליטית, שאלון של סטטוס פסיכולוגי-פסיכיאטרי, וכן שאלון הבודק את שלושת גורמי העמידות: את היכולת לגייס תמיכה חברתית, את הדימוי עצמי ואת תחושת המסוגלות העצמית של הילדים.

את שלושת גורמי העמידות ביקשה פרופ' סלואן להעצים באמצעות תכנית בית-ספרית. "הרעיון היה למקסם את גורמי העמידות באמצעות התערבות פסיכולוגית רחבת היקף. כשמדובר באסונות טבע או במלחמות, אין לנו את הלוקסוס לטפל בכל ילד וילדה. אנחנו רוצים לעזור להרבה מאוד ילדים בזמן קצר ובעלות נמוכה, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא דרך בית הספר".

לשם כך, פרופ' סלואן וצוותה הכשירו מחנכים להעביר לתלמידיהם פעילויות משחקיות המחזקות את האינטראקציה בין הילדים ואת האינטראקציה של הילדים עם המורים, אשר בכך מחזקות את היכולת של הילד לגייס תמיכה חברתית מהסביבה, את הדימוי העצמי שלו ואת תפיסת המסוגלות העצמית.

תוצאות מפתיעות

את 494 הילדים חילקו החוקרים לשתי קבוצות שוות פחות או יותר, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה גילאית, סוציואקונומית, מגדרית וכדומה. קבוצה אחת קיבלה את תכנית ההתערבות ואילו הקבוצה האחרת שימשה כקבוצת ביקורת. התוצאות היו מפתיעות.

"קבוצת ההתערבות הראתה עלייה חדה ומובהקת בדימוי העצמי, במסוגלות העצמית וביכולת של הילדים לגייס תמיכה רגשית ונפשית, בעיקר מבית הספר", אומרת פרופ' סלואן. "ואילו בקבוצת הביקורת מצאנו דווקא ירידה בכל שלושת הפרמטרים. אפשר להבין את הירידה הזאת כמעין אכזבה, אולי לא מודעת, של הילדים מכך שהם לא הצליחו לגייס את כל התמיכה שהם היו זקוקים לה אחרי הטראומה".

חיזוקם של גורמי העמידות הללו הביאה לשיפור משמעותי במצבם הנפשי של הילדים. בסך הכל, הילדים בקבוצת ההתערבות הראו ירידה של 50 אחוז בהצגת סימפטומים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים של דיכאון, חרדה, פאניקה, פוביה, התנהגות תוקפנית ומצוקה כללית.