"כפתור הווליום" שיווסת את רמת הרגישות שלנו לסביבה

רגישות יתר לסביבה, או לחילופין מחסור בה, משבשים את איכות חיינו. רובנו מתמודדים ברמה יומיומית עם חוסר איזון בקליטת מידע חושי. לדוגמא, בעלי רגישות גבוהה מדי עלולים לסבול מבעיות שינה, אחרים "קופצים" למשמע רעש חזק, אוטיסטים אפילו עלולים להיכנס לחרדה בסביבה רועשת. לעומתם, אלו הסובלים מהעדרה של רגישות למידע החושי בסביבתם מתנהגים באפאטיות, ונראה כאילו הדברים חולפים על פניהם. חוסר רגישות זמני עלול להוביל לסכנת חיים ממשית, למשל בנהיגה, כשלרגע אנחנו "לא שמים לב".

מחקר שהתבצע במעבדתו של ד"ר יובל ניר בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר ובבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, הוביל לגילוי חשוב בשאלה המעסיקה את המדע כבר זמן רב: מתי מידע הנקלט בחושים מגיע לתודעה ומתי לא. החוקרים מצאו כי אחד החומרים החשובים בתהליך הוא מוליך עצבי בשם נוראדרנלין. הם סבורים, כי תגליתם עשויה להוות בסיס לפיתוח טיפולים למצבים הקשורים בעודף רגישות או בתת-רגישות לגירויים סביבתיים, שיוכלו בעתיד לשנות ואף להציל חיים. המחקר התפרסם בכתב העת המדעי Current Biolog.

באיזה שלב נכנס הנוראדרנלין לתמונה

"נוראדרנלין הוא מוליך עצבי מוכר, שמשפיע על פעילות המוח", מסביר ד"ר ניר, "בין היתר ידוע כי הוא מצוי במוח בכמות גבוהה כשאנחנו ערים, וכי רמתו יורדת משמעותית בזמן השינה, כאשר אנו מנותקים מסביבתנו. נתונים אלה הובילו אותנו להשערה, כי נוכחותו של נוראדרנלין חשובה לקליטת מידע חושי בתודעה". הם החליטו לבדוק מתי בדיוק נכנס הנוראדרנלין לפעולה.

את המחקר הובילו במשותף ד"ר הגר גלברד-שגיב ואפרת מגידוב ממעבדתו של ד"ר ניר, והוא התבצע בשיתוף פעולה עם פרופ' תלמה הנדלר וד"ר חגי שרון ממרכז סגול לתפקודי מוח במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). כדי לבחון את השערתם, ביצעו החוקרים ניסוי בהשתתפות 30 נבדקים בריאים. כל נבדק השתתף בשלושה מפגשים, בהפרשי זמן של שבוע. בתחילתו של כל מפגש בלע הנבדק גלולה שהונחה לפניו, כאשר גם הוא וגם הבודקים אינם יודעים מה יש בה: רבוקסיטין שמעלה את רמת הנוראדרנלין במוח, קלונידין שמוריד את רמת הנוראדרנלין, או פלצבו (אבקת סוכר) חסר השפעה. במסגרת שלוש הפגישות קיבל כל נבדק את כל שלוש התרופות, בסדר אקראי.

תחת השפעתו של כל אחד מהחומרים, התבקשו הנבדקים לבצע מטלות של תפיסה ויזואלית: לזהות על מסך תמונות מטושטשות שקשה מאוד להבחין בהן, על סף יכולת התפיסה. החוקרים השוו את ביצועי המשתתפים לפני ואחרי מתן התרופה, וגם בדקו את הפעילות המוחית בעת ביצוע המטלות באמצעות EEG, שמודד את הפעילות החשמלית במוח, ובעזרת טכנולוגיית fMRI המספקת הדמיה תפקודית של הפעילות המוחית.

"הממצאים העלו שיכולתם של הנבדקים להבחין בתמונות ולזהות מה מופיע בהן, הלכה והשתפרה ככל שרמת הנוראדרנלין במוחם עלתה, אך לא מיד עם החשיפה לתמונה, אלא בזמן תהליך העיבוד שלה", אומרת ד"ר הגר גלברד-שגיב ומסבירה "בדיקות ה-EEG הראו שהתגובה החשמלית במוח השתפרה, ככל שרמת הנוראדרנלין במוח הייתה גבוהה יותר, בשלב מאוחר יחסית של תהליך עיבוד התמונה. בדיקות ה-fMRI השלימו וחיזקו את הממצאים הללו, כשהראו גם כן כי נוראדרנלין העצים את התגובה בתחנות מאוחרות יותר של עיבוד התמונה בקליפת המוח, באזורים הידועים כאחראיים על הראייה. כלומר, בשתי המדידות השונות של הפעילות המוחית,EEG  ו-fMRI, נצפתה השפעה של נוראדרנלין על השלבים המאוחרים של תהליך העיבוד, אלו שמובילים לכך שהתמונה שנקלטה בעין תירשם בתודעה. במילים אחרות, ניתן לומר שהנורואדרנלין היה נוכח כשהנבדק הפך למודע למה שראו עיניו", היא מסכמת.​

המוביל הארצי של המידע החושי

אפרת מגידוב, ממובילות המחקר, מספרת על החשיבות של הממצאים: "ידענו כבר שנוראדרנלין מעורב בתהליכים קוגניטיביים גבוהים במוח, כמו שמירת מידע בזיכרון, קבלת החלטות, תגובות רגשיות של מתח ועוד. בזכות המחקר החדש, אנחנו יודעים כיום שיש לו תפקיד מרכזי גם בתהליכים לכאורה 'בסיסיים' יותר, כמו עיבוד מידע חושי. גילינו שנוכחות של נוראדרנלין מכתיבה את הסיכוי שנקלוט גירויים בסביבתנו. אפשר לומר שנוראדרנלין מהווה מעין 'כפתור ווליום', השולט בתגובה המוחית למתרחש בעולם סביבנו".

"אנחנו מאמינים שהממצאים שלנו יכולים להוביל בעתיד לכיוונים חדשים בטיפול במגוון בעיות והפרעות, הקשורות לרגישות האדם למתרחש בסביבתו", מסביר ד"ר ניר. "לדוגמה, נוכל לבדוק האם אנשים הסובלים מהפרעות שינה, המתקשים להירדם או מתעוררים בקלות מכל רחש, סובלים מרמות גבוהות יותר של נוראדרנלין. כך גם לגבי אוטיסטים הסובלים מרגישות-יתר וחשים מוצפים מכל גירוי חושי. נוכל לברר אם בקרב הלוקים בהפרעות נוירופסיכיאטריות, המנותקים מסביבתם, ישנן רמות נמוכות של המוליך העצבי, ואולי אף לפתח כלים לזיהוי מוקדם של רגעים קצובים בהם חלה רגישות מופחתת לסביבה, העלולה להוביל לירידה בזמן תגובה ולסכנה ממשית, למשל אצל נהגים או טייסים, וכך להציל חיים."