"אנחנו נקום. לא כי קל לנו, אלא כי אין לנו ברירה"

אוניברסיטת תל אביב ציינה היום, 20.4.2026, את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. בטקס, שנערך בסימן שלוש שנים לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשאו דברים נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריאל פורת, פרופ' מאיר אריאל, ראש המרכז להנדסת חלל בפקולטה להנדסה, שאיבד את בנו דן ז"ל ב-7 באוקטובר 2023, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, גל שינוטר, ופצוע צה"ל שחר ורון, סטודנט לתואר שני בפקולטה לניהול.

^{קהילת אוניברסיטת תל אביב מתייחדת עם זכר נופליה}

"חוב שלעולם לא ייפרע"

נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריאל פורת, התייחס בנאומו למחיר הכבד ששילמו משפחות השכול מקרב קהילת הקמפוס. "אתם שילמתם מחיר שאין גבוה ואין נורא ממנו", אמר. הוא הדגיש את החובה המוטלת על החברה הישראלית בעקבות קורבנם של הנופלים: "אנחנו מצויים היום בתקופה קשה במיוחד, כאשר האחדות בינינו שברירה מתמיד. על כולנו להשקיע מאמצים, קשים ככל שיהיו, כדי שרקמת חיינו החברתית בארץ הזו לא תיפרם, שכן בלעדיה אנה אנו באים".

פרופ' פורת שיתף בסיפוריהם האישיים של סטודנטים ובני סגל שנפלו, ביניהם איתי יעבץ, שמואל רחמים, אורי גרליץ, עמית רגב וגיא חריס. "בניכם ובנותיכם שנפלו בקרב אפשרו לכולנו לחיות", ציין הנשיא, "יש לנו חוב כלפיהם וכלפיכם שלעולם לא ייפרע".

^{מימין: שחר ורון, פרופ' אריאל פורת וגל שינוטר}

"התחייבות לבנות מדינה שמגיעה לאלו שנפלו"

אחד הרגעים המרגשים בטקס היה נאומו של הסטודנט שחר ורון, שנפצע באורח קשה בקרב ומשתתף כיום ביוזמת "כתף אל כתף" לחיזוק החוסן הקהילתי. ורון תיאר את המסע המורכב של בני דורו מאז השבעה באוקטובר: "זה דור שמבין שאם אנחנו לא ניקח אחריות – אף אחד לא ייקח אותה בשבילנו".

ורון הביע תקווה ואופטימיות למרות הכאב והשסעים החברתיים: "יום הזיכרון הוא לא רק יום של כאב, הוא גם יום של התחייבות. התחייבות שלנו לחיות חיים ראויים לאלו שלא זכו, לבנות מדינה שמגיעה לאלו שנפלו בשבילה, ולשמור עליה – גם מבחוץ, אך לא פחות חשוב, גם מבפנים". הוא סיכם את דבריו במסר של צמיחה: "אנחנו נקום. לא כי קל לנו, אלא כי אין לנו ברירה. אנחנו נבנה פה משהו טוב יותר - יותר מחובר, יותר הוגן, יותר חזק".

"השקט תובע מאיתנו את הדבר הבסיסי ביותר – לחיות"

יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, גל שינוטר, שיתפה את הקהל בתחושותיה אל מול המבטים הכבויים והריק שפגשה בקמפוס בשנה האחרונה. היא הקדישה חלק נרחב מדבריה למשמעות המזקקת של רגע הדומייה: "זאת רק דקה אחת שחותכת באבחה אחת את המציאות, ומותירה אותנו ללא אף ברירה מלבד השקט", אמרה, ותיארה שקט שאינו ריק, אלא כזה שמאפשר להקשיב לנשימות של העומדים לצדנו כסמל מצמית של חיים ונחמה.

שינוטר הדגישה את גודל האחריות המוטלת על הכתפיים הצעירות של דור הסטודנטים דווקא מתוך האובדן: "השקט צריך להתמודד איתו ולמלא אותו במשמעות. הרגע שאחרי הצפירה תובע מאיתנו אולי את הדבר הבסיסי ביותר – לחיות. לחיות, ולמרות הכל, לחגוג". בסיכום דבריה התייחסה למורכבות הישראלית של יום זה: "המערך החד בין אבל לעצמאות הוא אבסורדי. אולי דפוק מהיסוד. אבל הוא תמצית הקיום שלנו".

"אני לא רציתי שהבן שלי יהיה גיבור. רציתי שיהיה חי"

הנאום המטלטל של פרופ' מאיר אריאל, ראש המרכז להנדסת חלל, שאיבד את בנו דן במיגונית בצומת גמא ב-7 באוקטובר, לא הותיר עין יבשה. בדבריו ביקש פרופ' אריאל להבחין בין האדרה של המוות לבין זיכרון של חיים: "עבור המשפחה השכולה החיים לא נמשכים – הם נעתקים. האבל אינו שלב חולף אלא מציאות קיומית מתמשכת".

פרופ' אריאל תיאר את גבורתו של בנו, שנאבק במחבלים בידיים חשופות, אך הדגיש כי הגבורה אינה מנחמת: "דן שלנו היה ילד אמיתי וישר... התגובה האינסטינקטיבית שלו לא הפתיעה אותנו, היא רק גרמה לנו להעמקת הצער. אני לא רציתי שהבן שלי יהיה גיבור, רציתי שיהיה חי". הוא הזהיר מפני שימוש בזיכרון כדי להימנע מחשבון נפש: "כאשר השכול מתורגם לתקומה או למלחמת תקומה – אזי קיים סיכון שהאדם האהוב יוסתר מאחורי הנרטיב. זיכרון ראוי הוא כזה שמנכיח את האדם עצמו, את החיים שנגדעו, ולא רק את המשמעות הלאומית שניתנה להם".

^{מאז הקמתה איבדה קהילת האוניברסיטה 342 מבניה ובנותיה, מתוכם 124 חללים שנפלו מאז ה-7 באוקטובר 2023}

זיכרון אישי ולאומי

במהלך הטקס הורד דגל הלאום לחצי התורן על ידי הסטודנט ים מיכאלי, לוחם צנחנים במילואים שנפצע בפעילות מבצעית. זרי הזיכרון הונחו על ידי יעל דרור, אם שכולה ומנהלת מעבדה באוניברסיטה, ועל ידי הסטודנטית לילך כנען, נכדתו של טוראי צבי שהרבני ז"ל שנפל במלחמת ההתשה.

את הטקס ליוו סטודנטים וסטודנטיות מהפקולטה לאמנויות: מבית הספר למוזיקה הזמרות דורון אשכול, עמית בק, נגן הקונטרבס איתמר ספריאל והפסנתרן מורי רוזבנלום. מהחוג לתיאטרון נעמי מלמד ודנית ראש.