פרופ' נולה צ'לטון זכתה בפרס ישראל בתחום אמנויות הבמה

אוניברסיטת תל-אביב מברכת את פרופ' נולה צ'לטון מהחוג לאמנות התאטרון, מיוצרות ומורות התאטרון החשובות בישראל, על זכייתה בפרס ישראל בתחום אמנויות הבמה. גב' ליא קניג שימשה כיו"ר ועדת הפרס ולצדה חברי הוועדה - פרופ' שמעון לוי, מר זאב רווח וד"ר הדסה שני.

מורה נערצת ומופלאה

בנימוקי הוועדה ציינו חבריה: "נולה צ'לטון (1922) הטביעה דרך התאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האמנותיות כמורה נערצת ומופלאה, כבימאית וכמחנכת קידמו את התאטרון החברתי בישראל בהצגותיה. דרך עבודתה היא השפיעה על אנשי תאטרון מרכזיים שהמשיכו את דרכה כמו עודד קוטלר, יהושע סובול, איציק ויינגרטן, מוני מושונוב וסנדרה שדה, שלמה בראבא, ג'יטה מונטה ורבים אחרות ואחרים - אנשים ששינו את פני התאטרון הישראלי. נולה נתנה קול למיעוטים והפכה את הנסתר המדוכא לגלוי ומשוחרר". 

לדברי חברי ועדת הפרס, הצלחתה בהוראת המשחק ניכרת בהצמחת דורות רבים של שחקנים ואנשי תאטרון. מתוך אמונה בתפקידו החברתי והפדגוגי של התאטרון, היא דואגת תמיד להרחיב את אופקיהם האישיים של תלמידיה ולפתח בהם אמונה הומניסטית בנפש האדם. דרישותיה מהם נרחבות - להיות אנשים בעלי מוסר גבוה, בעלי הכרה במורכבותה של החברה בה הם חיים, ובעלי מודעות חברתית עצומה למצוקותיהם של החלשים בחברה. בפרויקטים שהיא מקימה ויוזמת עם שחקנים ותלמידים היא משלבת בין הפעילות הקהילתית של אנשי התאטרון לבין השמעת קולם של "האחרים", קבוצות מיעוטים וקבוצות חלשות בחברה בישראל.

קידום התאטרון הדוקומנטרי

נולה הצטרפה לחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל-אביב בתחילת שנות השבעים, והקימה דורות רבים של שחקנים. במקביל עברה, יחד עם עודד קוטלר ו"במת השחקנים", לתאטרון העירוני חיפה, והתחילה בפרויקט רב מימדים - קידומו של התאטרון הדוקומנטרי בארץ, תאטרון שמתמקד בתיעוד ובהעלאה לבמה של שאלות נוקבות הנובעות ממורכבותה של המציאות החברתית והפוליטית בישראל.

במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי, ביימה צ'ילטון גם יצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי, המשמשות עד היום דוגמא לבימוי ניסיוני, אמנותי וייחודי: "העיירה שלנו" מאת ווילדר (1972), "איש הקרח בא" (1972), "ליל העשרים" מאת סובול (1976), "הקייטנים" מאת גורקי (1977), "אחרון הפועלים" מאת סובול (1979), "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק (1979), "החווה" מאת קרויץ (1980), "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק (1994), "העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן (2004), "סוף משחק" מאת בקט (2010). 

תאטרון ככלי לקידום מודעות חברתית

נולה צ'ילטון מאמינה שיש בכוחו של התאטרון להביא את היוצרים והקהל למודעות חברתית, תרבותית ופוליטית, אמונה שהפכה למעשה בעשרות ההצגות שביימה. בכל אחת מהמסגרות שיצרה עודדה אמנות צעירה וחדשנית בתחומים שונים וגילתה כוחות אמנותיים חדשים במרכז ובפריפריה.

בגיל 89, נולה עדיין מגיעה מדי שבוע ללמד בחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל-אביב, בשקט, בצנעה המיוחדת לה, רחוק מעיני הציבור, היא ממשיכה, שנים רבות לאחר יציאתה הרשמית לפנסיה, ללמד ולהכשיר שחקנים צעירים למלא אחר חובתם המוסרית והאזרחית ולהשתמש בתאטרון ככלי לקידום מודעות חברתית ולהשמעת קולם של אלה שקולם עדיין לא נשמע.