צמחים חושבים - חושבים צמחים

יחסי אדם וטבע בראי הצמחים

20 ינואר 2020

"Plan(e)t", תערוכה חדשה וירוקה במיוחד, נפתחה החודש בגלרייה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, והיא הופכת את חלל הגלריה לגן עדן צבעוני ומפתה של טבע רומנטי, צמחים, בעלי חיים והרבה מיסתורין. כבר בכניסה, מרגישים המבקרים כאילו נכנסו לתוך גלויה, כשמהקירות ניבטים אליהם שלל פירות הארץ המובטחת, לצד בעלי חיים שונים. מהצבעוניות השופעת אפשר, בקפיצה זריזה, לבקר במדבר צחיח ואפילו להרגיש לרגע כמו חרק קטן בשדה ענקי של צמחים רובוטיים.

 

"עבודות האמנות שמרכיבות את "Plan(e)t" תופסות את הצמח כגילום תרבותי של מערכת היחסים המורכבת בין כוח ובין קיימוּת", אומרים אוצרי התערוכה ד"ר תמר מאיר וד"ר ספי הנדלר. לדבריהם, בניגוד לתפיסה שהציבה עד כה את הצומח כנחות בהשוואה ליצורים החיים בכלל ולאדם בפרט - התערוכה מציעה נקודת מבט מקורית על המפגש בין החי והצומח, החולקים יחד את כדור הארץ, ומתבססת על ההכרה כי מחשבה מקיימת חייבת לכלול הערכה מחודשת של אותה מערכת היררכית.

 

חוויית גן עדן עוטפת וטוטאלית

"ארץ מובטחת", עבודתם של דיוויד ברנס ואוסטין יאנג ("Fallen Fruit"), שעוטפת את כל קירות וחלונות הקומה הראשונה של הגלרייה, היא פורטרט מקומי מסוג אחר, המציע למבקר חשיפה לטבע הישראלי: לעופות, לחרקים ואפילו לטורפים שחיו בישראל בעבר ובהווה וצולמו במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, ולצמחייה העשירה והמגוונת של פירות ארצנו, שצולמו ברחבי הארץ על ידי האמנים במהלך עבודתם על היצירה בחודשים האחרונים. האמנים הגדילו לעשות והכינו מפה, אותה ניתן למצוא (וגם לקחת) ליד המיצג, והיא מראה את מיקומם של אותם עצי פרי במרחב העירוני של תל אביב.

 

הקולאז' העשיר מסמן את המרחב הארץ-ישראלי כמקור ליצירתה של תרבות, האזור שבו בני אדם החלו לגדל עצי פרי למטרות מאכל לפני 6,500 שנה, אך גם מצביע על הסכנות למגוון המינים בסביבתנו. במבט ראשון האסתטיקה המפתה והצבעוניות העשירה מספקות לצופים חוויית גן עדן טוטאלית ועוטפת של יופי אידילי, אך כשמתקרבים קצת כדי להתבונן בפרטים הקטנים, החגיגה האסתטית נסדקת על ידי הופעתו של ממד מאיים: ציפורי הטרף, שרובן כבר הוכחדו או נמצאות בסכנת הכחדה. אך הגורם המאיים מכל הוא למעשה האדם, שנוכח ביצירה באמצעות האופן שבו הוא מסמן את הטבע: קשירת סרט תכלכל סביב פירות הביכורים, הטבעות הברזל על רגלי הציפורים ותגיות השם, שמסגירות שלא מדובר בציפורים חיות, אלא בפוחלצים.

 

עבודתם של ברנס ויאנג כורכת יחדיו הבטחה ואזהרה: צבעי הקשת שבהם בחרו מסמנים את ההבטחה התנ"כית שלא יהיה שוב מבול על פני האדמה, אך גם את תפקידו של האדם לשמור עליה, ותזכורת לכך שהוא נכשל בתפקיד זה, ושלהתערבותו בטבע יש השלכות בלתי הפיכות. ארץ מובטחת אינה רק הארץ הספציפית שבה אנו נמצאים, אלא כדור הארץ כולו, על עושרו ועל הסכנה האורבת לו.

 

ששת "מפות אוֹצָר" של עצי הפרי בשכונות התל אביביות השונות, הנמצאות במרחב התערוכה לשימוש הקהל, מעודדות אותנו לגלות מחדש את סביבתנו: ללכת ברגל, לשוחח עם זרים ולחלוק פירות מאכל. הפרי, על פי ברנס ויאנג, הוא המתנה האולטימטיבית שמעניק לנו הטבע: אם לא נאכל אותו הוא ייפול ויירקב. באמצעות סימון הפירות שנמצאים במרחב הציבורי מבקשים האמנים לערער על נורמות של שייכות ושל בעלות, ולעודד רשתיוּת קהילתית ושיתופית יותר. הם מזמינים אותנו להתבונן באופן אחר בסביבתנו, ובתוך כך ללמוד כיצד להתייחס אחרת לכל היצורים המרכיבים אותה: צמחים, בעלי חיים ואנשים.

 

קירות הגלריה עטופים בכל צבעי הקשת. מתוך "ארץ מובטחת" של של דיוויד ברנס ואוסטין יאנג. צילום: אסף ברנר

 

ניפגש בסלון

הסלון שיצרו "קולקטיב אנייה" הוא חלל מואר ואסתטי המיועד לשהייה, לקריאה ולהרחבת הידע על אודות נושאי התערוכה. זהו מרחב צומח שבו יתקיימו סדנאות ודיונים, והוא עתיד להתפתח ולגדול במשך תקופת הצגתה של התערוכה. נקודת המוצא לבניית המיצב הם החומרים הקיימים בגלריה ובסביבתה: עץ מתערוכה קודמת, ייחורי צמחייה מרחבי הקמפוס, וכן חומרים זמינים נוספים. הסלון, המציג בתי גידול שונים לצמחים, מדגים איך אפשר ליצור באמצעים פשוטים וזמינים סביבה צמחית נעימה ושופעת גם בסביבה עירונית. העקרונות המנחים את הקולקטיב הם צמצום טביעת הרגל הסביבתית ומקסום התועלת המונכחת בעבודה. "קולקטיב אנייה" מאגד אנשי תכנון, עיצוב וחברה, הפועלים ליצירת מקומות חיוביים המארחים טבע ואנשים בעיר. פעילותו מציעה דרכים חדשות ליהנות מטבע עירוני ככלי לשיפור האיכות של המרחב הציבורי והפרטי.

 

כאן תוכלו לצפות גם ברישומי מפות של האמן נועם רבינוביץ'. בניגוד למפות שמטרתן לסמן כיוון, מטרה או דרך אחת שכדאי לצעוד בה, המפות של רבינוביץ הן מפות שוטטות, המאפשרות יצירת קשר חושי ופרטי עם המקום. מיצג וידאו מרתק של האמנית רלי דה פריס מספק הצצה מיקרוסקופית לעולמם של האבקנים.

 

סביבה צמחית נעימה ושופעת גם בסביבה עירונית

 

שדה צמחי ענק רובוטיים

האמנית ליאת סגל, הידועה בשימושה המתוחכם בטכנולוגיה, יצרה גבעולי ענק שמגיבים לתאורה המשתנה בחלל הגלריה. בדומה לצמחים בטבע, תנועתם עוקבת אחר האור ומתאימה את עצמה לשינוייו. מדובר בשדה של "צמחים" רובוטיים, המתחקה אחר תכונותיהם והתנהגויותיהם של צמחים אמיתיים. הגבעולים מצופים בסיבי פחמן, חומר המשלב איכויות אורגניות ומלאכותיות גם יחד, באופן שמעניק להם תחושה עתידנית. תנועתם מבוססת על נתונים מדעיים מתוך מחקרה של ד"ר יסמין מרוז, המתמקד בקבלת החלטות ובזיכרון של צמחים – מחקר שחלקו מתקיים במסגרת פרויקט GrowBot ובמימון האיחוד האירופי.

 

זוהי עבודה שמבקשת מצופיה להתבונן בשינויים שחלים לאורך זמן, בזריחות ובשקיעות המלאכותיות שמאירות את חלל הגלריה, ובתגובת הגבעולים אליהן. הצמחים הנטועים בקרקע, פועלים כחלק אינטגרלי מרשת רחבה של מינים – בני ברית ויריבים. אף כי הצמחים מתחרים על משאבים, הם אינם נאבקים במינים חזקים מהם ויודעים ליצור איזון אופטימלי בין צורך ההישרדות ובין שמירה על סביבתם המיידית. במובן זה יש לנו, בני האדם, הרבה מה ללמוד מצמחים על מערך האיזונים הנחוץ עבור אורח חיים מקיים.

 

"טרופיזם" - גבעולי ענק שממחישים את תנועת הצמחים. עבודתה של ליאת סגל. צילום: אסף ברנר

 

האבנים הבוכות

התערוכה מסתיימת עם עבודתו של האמן הצרפתי סטפן טיידה, האבנים הבוכות. סלעי הענק התלויים באוויר מערערים על חוקי הכבידה המוּכרים לנו, תוך שהם מבכים עולם צחיח, נעדר כל רמז לצמחייה או ירק. העבודה פועלת כ"פלא": נדמה כי האבנים מפיקות מים מתוך עצמן, וטפטופן המתמיד מייצר חוויה מדיטטיבית ומסקרנת כאחד. גם עבודה זו, כמו עבודות אחרות בתערוכה, מתפתחת ומשתנה במשך חודשי הצגתה. האדמה של טיידה מורכבת מאבקת חימר, חומר יסודי בעולם הפיסול, ששימש פַּסָלים לאורך מאות שנים. המים המטפטפים מְפַסלים את אדמת החימר, שנסדקת ומתאחה לסירוגין. סדקים אלה מתכתבים עם סדיקתן של תפיסות מוכרות אודות הסביבה, שימושנו בה ויכולות ההישרדות שלה לעתיד לבוא.

 

שאלותיו של האומן בנוגע לניצול משאבי הטבע מובעות בעבודותיו באמצעים פואטיים, חלומיים ולעיתים אף משחקיים. ההילות המפוחדות שנוצרות סביב טפטופי המים שלו מגלמות את התפתחות הזמן מחד גיסא ואת השהייתו מאידך גיסא. כמו כן, הן משקפות את הכאב הכרוך בתהליך ההתייבשות המאיים על כדור הארץ.

 

האבנים הבוכות של האמן הצרפתי סטפן טיידה. צילום: אסף ברנר

 

כמו הטבע, צפויה התערוכה להתפתח לאורך השנה. גן הפסלים שמחוץ לגלרייה יקבל לבוש חדש ויהפוך לגנו של הורדוס, בניצוחה של החוקרת ד"ר דפנה לנגרוט, מהמעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום שבמכון לארכיאולוגיה, שעוסקת בזיהוי שרידים של צמחים. אלו מסייעים בשחזור הצמחיה והאקלים הקדומים, ושופכים אור על סוגיות ארכיאולוגיות כגון דיאטה קדומה, ראשית ביותם של צמחים, הגירה של מינים, גני פאר מלכותיים ועוד. 

 

התערוכה תהיה פתוחה עד יוני 2020, במהלכה יתקיימו סיורים מודרכים, הרצאות ואירועים נוספים לקהל הרחב.

 

אוצרים ראשיים: ד"ר תמר מאיר וד"ר ספי הנדלר

ע' אוצרת ראשית: יפעת פרל

משתתפים: דיוויד ברנס ואוסטין יאנג (Fallen Fruit) // רלי דה פריס // סטפן טיידה // ד"ר דפנה לנגוט // ד"ר יסמין מרוז // ליאת סגל // קולקטיב אנייה // נועם רבינוביץ

 

שעות פתיחת הגלריה לקהל הרחב 

בימים א'-ד'  19:00-11:00
ביום ה'   21:00-11:00 
ביום ו'  14:00-11:00

 

הציבור מוזמן 

*חניה בחניון מיטשל, אחוזת החוף

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>