חתולים לא נועלים מגפיים

מי השריש את הסטיגמות שהשועל ערמומי, הזאב רשע והחמור טיפש? התשובה לכך נעוצה באופן הבעייתי שבו מוצגים בעלי החיים בתרבות הילד והנוער

בעלי חיים נוכחים מאוד בתרבות הילד והנוער. המרחב החומרי והחזותי שמקיף ילדים, כבר למן הינקות, עשיר מאוד בבובות, בצעצועים ובמשחקים בדמות בעלי חיים. דימויים חזותיים של בעלי חיים מודפסים על גבי אביזרים המשמשים תינוקות וילדים כמו בגדים, שמיכות, וילונות בחדר הילדים ועוד. בספריית הילדים, כמעט כל ספר כולל דמויות של חיות. גם בסרטי קולנוע ובתוכניות טלוויזיה לילדים – דמויות של בעלי חיים הן בעלות תפקיד מרכזי. המרחב התרבותי של ילדים כולל גם בעלי חיים "אמיתיים": פינות ליטוף, פינות חי, גני חיות וקרקסים, שפונים בעיקר לילדים. כששואלים הורים מדוע אימצו חיית מחמד לביתם, הם יענו בדרך כלל כי הם עשו זאת למען הילדים.

 

לדברי ד"ר טל קוגמן, חוקרת תרבות הילד והנוער, טבעונית ופעילה למען זכויות בעלי חיים, "מחקרים מלמדים כי הורים, אנשי חינוך, וגם פסיכולוגים ומטפלים רגשיים שונים בתקופה המודרנית, מייחסים למגע ולקשר של ילדים עם בעלי חיים ערך לימודי ורגשי רב, ובהתאמה ממלאים את עולמם של ילדים בייצוגים של בעלי חיים, כמו גם בבעלי חיים בשר ודם."

 

"לספרות הילדים יש תפקיד מרכזי מאוד בעיצוב ובהפצה של ייצוגי בעלי החיים במרחב זה," מסבירה טל, שמלמדת בתכנית לתואר השני במחקר תרבות הילד והנוער בבית הספר למדעי התרבות בפקולטה למדעי הרוח. "ברוב רובם של ספרי הילדים, בפרט אלה הפונים לצעירים שבהם, מופיעות דמויות של  בעלי חיים. ביצירות קלאסיות לילדים כמו "כיפה אדומה", "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (1865), "פינוקיו" (1883) "הרוח בערבי הנחל" (1908) ו"פו הדוב" (1926), דמויות בעלי חיים תופסות מקום מרכזי, לצד דמויות אנושיות המופיעות בהם או אפילו באופן בלעדי."

 

"מחקר ספרות הילדים קושר דומיננטיות זו של בעלי החיים בספרות הילדים לאופן התפתחותה של ספרות זו בתקופה המודרנית. ספרות הילדים צמחה והתגבשה על יסוד הספרות העממית – המשלים והמעשיות – שבה שכיחות הופעתן של  דמויות בעלי חיים היא גבוהה. הסבר אחר קשור בסמליות הפסיכולוגית שמיוחסת לבעלי חיים, שמנוצלת על ידי מחברות ומחברי ספרות הילדים להשגת מטרות שונות בתחום הרגשי והאמנותי-אסתטי. וכן – השימוש המרובה בדמויות בעלי חיים נעשה בשל התפיסה הרווחת כי סיפורים על בעלי חיים מעניינים ילדים, ובכך הם מקלים על העברתם של מסרים דידקטיים ואידאולוגיים לנמענים הצעירים."

 

יחסי אדם-חיה

"בשנים האחרונות הופעתם של בעלי חיים בתרבות הילד והנוער זוכה לתשומת לב מכיוון נוסף – ממחקר "יחסי אדם-חיה" (Human-Animal Studies). תחום מחקרי זה עוסק במערכות היחסים של בני אדם עם בעלי חיים בתרבויות שונות, בעבר ובהווה, ובכלל זה גם בייצוגים ובדימויים של בעלי החיים בספרות ובתרבות הילד והנוער."

 

"מחקר יחסי אדם-חיה מצביע על כמה מאפיינים מרכזיים של נוכחותם של בעלי חיים בתרבות הילד והנוער. בראש ובראשונה, הוא מצביע על כך כי המרחק בין ייצוגי בעלי החיים לבין בעלי החיים עצמם – אלה החיים בטבע או במתחמים אורבניים – הוא רב. המגמה המרכזית והבולטת בתרבות הילד והנוער היא של האנשתם של דמויות בעלי החיים: לבעלי החיים מוענקות תכונות אנושיות ומוטיבציות אנושיות. הם מולבשים כבני אדם, מדברים כמונו, ולרוב הסביבה החומרית שבה הם פועלים אינה דומה כלל לזו האמיתית. כלומר, בעלי החיים בתרבות הילד והנוער הם בבחינת נוכחים-נפקדים. הם קיימים כ"קליפה" ללא תוכן, או אם להשתמש במטאפורה אחרת – כ"קולב" שעליו אנו תולים מאפיינים וצרכים אנושיים."

 

"מאפיין בולט נוסף הוא האופן הסטריאוטיפי שבו מעוצבים בעלי החיים. בדרך כלל הם מתויגים על פי תכונה בודדת, למשל, החמור טיפש, האריה גיבור, הארנבת פחדנית, הסוס אציל, והזאב הוא כמובן רשע (כמו בסיפור כיפה אדומה). אמנם, מחברי ספרות הילדים פעמים רבות משתמשים בדימויים אלה תוך שבירתם (כמו האריה הפחדן שמפתח אומץ לב בהקוסם מארץ עוץ), אך גם במקרים אלה נעשה שימוש ברפרטואר הסטריאוטיפים המוכרים של בעלי החיים, ועל ידי כך ספרות הילדים תורמת לשימורם."

 

"שאלה נוספת שמחקר זה עוסק בה נוגעת לאופני העיצוב של היחסים הנורמטיביים והרצויים בין האדם לחיה בעלילות של הספרים והסרטים לילדים ולנוער. למשל, בכיפה אדומה, הרג הזאב מוצג כחיובי והצייד הוא בדמות המושיע. בסיפורים רבים, דמות האדם מפגינה פטרונות כלפי דמויות בעלי החיים, כמו למשל יחסו של כריסטופר רובין כלפי פו הדוב וחבריו החיות. דפוס פטרוני זה של בני אדם כלפי בעלי חיים שכיח מאוד בספרות הילדים, ובא לידי ביטוי גם בממדים אחרים במרחב של תרבות הילד והנוער, כגון, בפינות ליטוף ובקרקסי חיות."

 

"אמנם נמצא פה ושם יצירות ספרות ילדים, שחלקן הן אף קאנוניות, המציעות עיצוב שונה של יחסי אדם-חיה, כמו הסייח השחור (1877), דוקטור דוליטל (1952-1920), וחוות הקסמים (1952), אך אין בהן כדי לשנות את המגמה הכללית שתוארה לעיל."

 

תרבות הילד והנוער כמרחב פוליטי

"בתקופתנו, בה אזורי המחייה של בעלי החיים נעלמים במהירות, מתחוללת השמדה בקנה מידה נרחב של אוכלוסיות בעלי חיים, ובעיות אקולוגיות עצומות נגרמות ממשקי החי המתועשים – חוקרי יחסי אדם-חיה מצביעים על תרבות הילד והנוער כמרחב פוליטי, הפועל לשימורן של תפיסות אנתרופוצנטריות (האדם במרכז) מסורתיות. ככול שהמגע הבלתי-אמצעי של ילדים עם בעלי חיים נעשה לשכיח פחות בחברה האורבנית והמתועשת של ימינו, תפקידה של תרבות הילד והנוער הופך לקריטי יותר ויותר בהתוויית יחסינו עם עולם החי, בהווה ובעתיד," מסכמת טל.

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>